חפש

__________________________________________________________

דאנקן א'ופיניון

תמליל הראיון

דף זה הינו גירסה מחודשת מתוך המקור- Project Camelot publication


הלוחם האולטימטיבי-ראיון עם רוברט דאנקן א'ופיניון
תמליל ראיון-דאנקן א'ופיניון

קנטאקי,נובמבר 2006

צילום,עריכה ובימוי:קרי קסידי וביל רייאן


דאנקן א'ופיניון:כמו שאמרתי,אנחנו אמורים לחיות בחברה חופשית ותרבותית.אנחנו לא.כשהם יכולים לבוא,לקחת אותך כשאתה עוד ילד,להפוך אותך לרוצח ואז להשתמש בך,להתעלל בך וכשהם מסיימים הם זורקים אותך משם.זה לא אמור לקרות.
Duncan O'Finioan

...אז,אני יושב שם ואני מתחיל לקחת את פיסות הפאזל ואומר:"זה מתאים,זה מתאים,זה לא מתאים" ואני ממשיך:"זה עושה תמונה" ואני חוזר לשבת.הגברת ניגשת קדימה והבחור ניגש מאחורי.היא מביטה בו,היא מחייכת ואומרת "יש לנו אחד" ואז הכל התחיל.
***********************************

זה היה השלב שבו הם מיינו מי מתאים לדבר הזה,מי מתאים לדבר ההוא,מי הולך להיות חייל,מי הולך להיות מרגל בשימוש בכוחות על טבעיים...

*************************************
...כולם יודעים שהיטלר תמיד חיפש את החייל האולטימטיבי,
את הרב-חייל,הלוחם האולטימטיבי.היטלר היה עמוק בתוך אומנויות איזוטריות כמו שליטה מוחית ובאותו הזמן הם התחילו לשלב את השניים:שליטה מוחית+רב חייל=הלוחם האולטימטיבי.הם התחילו לחבר את הכל ביחד לתוך פרוייקט אחד ושם הם לקחו אותי.

****************************************************************************
הבעיטות שלי ברגל ימין היו 120 מיילים בשעה.כוח האגרוף שלי היה מעל 18רגל על 1950 פאונד.זה היה מרסק חומת בטון

******************************************************
וגם שמתי שלושה כדורים בלב של פקיד מודיעין בכיר...

************************************

הבחור הזה תופס אותי בגרון ואני התגלגלתי הצידה,העפתי את כפות הידיים למטה,פשוט העפתי אותן למטה וצעקתי בתוך המוח שלי.
החבר'ה זזו קדימה ואחורה.אני לא נגעתי בו.
*******************************
הסתכלתי מעבר ושם היה ג'ורג' ג"וניור,יושב על הבר עם מאבטחיםמהשירות החשאי,שיכור ומסריח כמו בואש והמאבטחים מהשירות מנסים להרגיע אותו.מהרגע הזה התעוררתי/יצאתי מהתכנות.אני לא זוכר את הנסיעה לשם.

.


תחילת הראיון

קרי קסידי:בואו נחזור אחורה ונגלה איך בדיוק ניכנסת לתוכנית הזו

דאנקן:הם חיפשו אנשים ממוצא חצי אינדיאני וחצי קלטי,לא חשוב אם סקוטים או אירים,זה לא שינה להם,כל עוד הם ממוצא קלטי.
הסיבה לזה היא שגם האינדיאנים באמריקה וגם הקלטים הם שניים מהגזעים על פני כדור הארץ שהם בעלי גנטיקה מולדת ליכולות על-טבעיות.למעשה,בשתי התרבויות האלה קיימים מנהגים הקשורים לעל-טבעי.זה סוג של זיכרון גנטי.זה בזיכרון הגנטי שלנו.
או.קי חשבתי שזה מתחיל ונגמר בזה עד בערך לפני שנתיים כשגיליתי שאבא שלי עבד כסוכן בCIA.
אבא שלי נפטר לפני כמעט 15 שנים.אף פעם לא היה לי מושג קלוש,אבל עם האינפורמציה החדשה הזו זה חיבר לי הרבה פיסות של מידע ונתן לי הסבר ברור להרבה מן הדברים שקרו בעבר.
בעיקרון מה שקרה איתי זה שב-1966 הייתי בן 6 ושני ההורים שלי העמיסו אותי על הטנדר ולקחו אותי לעיר.היה אז מושלג,קר וחשוך.אני לא אשכח את היום הזה כי הוא היה יוצא דופן.למה אנחנו נכנסים לחנות לחומרי בניין בשעה כל כך מאוחרת של היום...אז נכנסנו לחנות ובאותה תקופה ההורים שלי לא רבו,אבל הם גם לא הסתדרו אחד עם השני.והייתי מספר פעמים בחנות הזו עם סבא שלי,והלכנו לחלק האחורי,אף פעם לא הייתי מאחורה ויש שם דלת שאם לא היית מודע לכך היית פשוט חולף על פניה,אז נכנסנו והיו שם שישה או שבעה ילדים אחרים,בערך בגיל שלי וכולם יושבים ליד שולחנות כמו בגן ילדים,יושבים ליד שולחנות נמוכים וכיסאות קטנים בצידם ולכולם היה אותו הדבר,מה שנראה כמו משחק פאזל.ואז מגיעה הגברת הזו שנראית לא שייכת לשם,גבוהה,אלגנטית עם מעיל פרווה ואנחנו במזרח קנטאקי,מאוד לא אופייני והיא מילאה תפקיד מאוד חשוב מפה והלאה.ראיתי אותה בכמה מהזכרונות שלי.היא שלחה אותי לשחק,היא נתנה לי כמה בלוקים שהם בעצם חתיכות של פאזל והיא אמרה:"אני רוצה שתעשה לי תמונה",והלכה משם.אז חיפשתי את אמא שלי והיא עומדת שם עם בחור בחליפה שגם הוא נראה לא שייך,היה לו לוח והיא חתמה לו על כמה מסמכים,בגיל שש הייתי נבוך,אבל אתה לא חושב על זה יותר מדי.אז אני יושב שם ומתחיל לקחת את פיסות הפאזל ואומר:זה מתאים,זה מתאים,זה לא מתאים" ואני ממשיך:"זה עושה תמונה" ואני חוזר לשבת.הגברת ניגשת קדימה והבחור ניגש מאחוריי.היא מביטה בו,היא מחייכת ואומרת:"יש לנו אחד".ואז הכל התחיל.נתנו לי לשתות משהו.אני זוכר שהרגשתי מנומנם,וזהו.

קרי:אז הלכת עם ההורים שלך הביתה?

דאנקן:לא,אני לא.

קרי:אני מבינה

דאנקן:אני נלקחתי משם ישירות,זה מה שגיליתי מאוחר יותר.כי ברגע ששקעתי בשינה בעקבות מה ששמו לי בשתיה מיץ פטל,סודה או כל דבר אחר,הזיכרון הבא אחריו שלי הוא מגיל תשע וחצי.

קרי:אז יש לך עכשיו מקום ריק בזיכרון שלך.

דאנקן:ממ,כן.זכרונות מסויימים חזרו אליי ויש לי פיסות קטנות פה ושם של מה שקרה במהלך הזמן הזה.חלקם ברורים מאוד,לחלק מהם יש לי תיעוד,חלקם זה רק זכרונות צפים.אממ..ומשם הלאה.

קרי:אתה מזכיר את גיל תשע,למה אתה זוכר דווקא את גיל תשע?מה קרה אז?

דאנקן:כיוון שנלקחתי לזמן מה לבית החולים המקומי.בית החולים פה באוניברסיטה של קנטאקי.הם ביצעו איזהשהם הליכים רפואיים שאף אחד לא היה מסוגל אי פעם להסביר לי.גם בתור מבוגר ניסיתי לא אחת להשיג את הרישומים ואף אחד לא משחרר לי את המידע הזה.משם והלאה,היו לי כמה שנים בתור ילד שהכל נראה בסדר גמור,הרבה פעילות על טבעית וכל זה ואז בגיל 14 אני שוב נעלם.

קרי:לקחו אותך לבית החולים?

דאנקן:לא,הזכרונות שלי נעלמו.

קרי:אה,או.קי,אז כשאתה מסתכל לאחורה,אתה מרגיש שאימנו אותך להיות חיל בתקופה הזו?

דאנקן:כן

קרי:תוכל לתאר לנו איך התבצעו האימונים?

דאנקן:הדרך הכי טובה לעשות את זה היא ללכת רגע אחורה.

קרי:בבקשה

דאנקן:תארו לעצמכם את 'פרוייקט טאלנט'.האנשים בפרוייקט הזה נשלחים לבית ספר.או.קי,כשאנחנו בבית ספר יסודי,את כולנו מלמדים אותו הדבר.או.קי,אז החלה ההכשרה באומנויות לחימה.יש לי זיכרון חי של 15,20 מאיתנו בקבוצה עם מבוגרים והם הכשירו אותנו כמבוגרים.לא היו כפפות לילדים.או.קי גילאי שש,שבע,שמונה שנים וחטפנו ללא רחמים.אני מתכוון שהם נתנו לנו מכות חזקות,אבל זו הדרך שבה למדנו.

קרי:ממ...

דאנקן:ברגע שהתחילו את האימונים בפיתוח החושים העל טבעיים,זה היה הזמן שהם התחילו למיין,מי טוב בדבר הזה,מי טוב בדבר ההוא,מי הולך להיות חייל,מי הולך לשמש כמרגל על-חושי?

קרי:יש לך בשלב הזה,משהו כמו חגורה שחורה בקרטה?

דאנקן:גם אחרי שהמשכתי הלאה לקחתי שיעורים בכוחות עצמי,התחלתי לתפעל סטודיו.אני בעל תואר הזהה לחמש פעמים חגורה שחורה,הדרגה החוקית היא חמש פעמים חגורה שחורה.

קרי:בעולם האמיתי? אם אפשר לתאר את זה ככה?

דאנקן:כן,כן.

קרי:אתה אמרת גם משהו בראיון איתך שקראתי על כך שהתחלת להיזכר בזמן שלימדת קרטה.זה היה ה"טריגר" שלך לחלק מהזכרונות הקדומים

דאנקן:כן,כן,נכון.היה מקרה אחד בולט במיוחד.יש לי חבר שהוא חייל מארינס לשעבר.והוא היה יותר ממתאמן רגיל.הוא היה בא להתאמן איתי בכל פעם שחזר הביתה לחופשה וכדומה.לילה אחד התאמנו,והוא היה בחור גדול בעל מבנה עצמות רחב.הוא היה יכול לרוץ איתי כל הדרך בלי להזיע.אז אנחנו מתאמנים ואני ביצעתי טכניקה שכשהוא התרומם מהרצפה הוא כעס מאוד שהצלחתי להוליך אותו שולל "איפה למדת את זה?"וזה ניער אותי.אין לי שום מושג,איפה למדתי את זה..הוא אמר שזו טכניקה שמגיעה מ'החווה'.הייתי אז בן 19.מהחווה?
על מה אתה מדבר?חוות בקר?חוות חזירים?לא היה לי מושג.
והוא אמר:מתקן ההדרכה של ה-CIA-החווה".והדברים התחילו להתחבר אצלי.
הזכרונות באמת התחילו לחזור אלי לפני 8,9 שנים כשהיתה לי תאונת דרכים ונשברו לי שלושה דיסקים בצוואר.וכשהם לבסוף עשו לי את ה
MRI.התהודה האלקטרומגנטית לא תאמה לשתל הגולגלתי.

 קרי:שהשתילו לך?

דאנקן:איפהשהו באיזושהי דרך שמו לי שתל בגולגולת.ואני אומר את זה כי יש לי את זה מצולם.וכשהם שמו אותי בתוך מכשיר ה-MRI
כשהם הפעילו אותו זה התחיל להסתובב.

קרי:או.קי...

דאנקן:תארי לעצמך,כאב עצום וגם תדמייני שאת שם,ואת רואה מסכי טלוויזיה והם מתקרבים אלייך כולם בבת אחת.על כל אחד מהמסכים יש תמונה.כל תמונה היא זיכרון.וזה המשיך לבוא ולתקוף ולתקוף.

קרי:זה מדהים

דאנקן:ככה התחלתי לקבל את הזכרונות שלי בחזרה. 

קרי:וגם,אני לא יודעת אם זה נכון,שצרחת ומכשיר ה-MRI התפוצץ?

דאנקן:המכשיר עצמו עלה באש.זה מה שהוציא אותי משם,כי הייתי שם בסה"כ בתחתונים ובחלוק של בית החולים,תופס את הראש שלי וצורח צרחות מקפיאות דם ואני מבחין בעשן.טוב,הטכנאים מגיעים והאחיות נכנסות לחדר והם רצו לכבות את האש והוציאו אותי מחוץ לחדר.הם השתמשו במטפי כיבוי האש וכל זה.

קרי:השתל נמצא עדיין בתוך הגולגולת שלך כיום?

דאנקן:זה עדיין שם.ממה שאני מבין זה כבר לא עובד

קרי:מה גורם לך לחשוב ככה?

דאנקן:כי לא השתמשו בי מאז.לא היה לי 'בלק אאוט' בזיכרון,לא נעלמתי לשלושה,ארבעה ימים בשבוע ללא זיכרון ריאלי של זה.הם הפסיקו.הדבר הזה מת.במרכז,שטח מת במרכז המוח.וזה נראה כמו גרגיר אורז וזה פשוט מאוד שטח מת במוח.זה ממש שם.

קרי:זה עד כדי כך קטן?

דאנקן:זה עד כדי כך קטן.

קרי:וואו

דאנקן:והלכתי לבדוק את זה דרך גורמים פרטיים והם הסתכלו על זה:"יש לך בעיה,חייבים להסיר את זה,אחרת אתה הולך למות" ואני אמרתי:"לא,זה בסדר".אני לא אמרתי להם במה מדובר.אני לא מדבר על שום דבר אלא אם יש לי הוכחה מוצקה או שיש מישהו אחר שמוכן לחתום על תצהיר עבורי שאומר שהם היו שם איתי,שהם ראו את זה,שהם יודעים.אם אין לי הוכחה לספק,אני אומר:זה מה שאני חושב.

קרי:או.קי,כשהיית ילד ולפי מה שסיפרת היית בבית חולים

דאנקן:אה,אה.

קרי:האם היה משהו בגוף שלך שהשתנה באותה התקופה?אתה יודע מה קרה?

דאנקן:אני זוכר שעברתי את הפרוצדורה בסדר ואני זוכר שהתעוררתי בתוך מכונה,וזה היה בשנת 1969,המכונה היתה בערך בגודל של השולחן הזה וזה הגיע עם תכריכים והם סגרו את זה כדי לעטוף אותי,וזה היה לוהט,ולא הייתי אמור להתעורר,הייתי אמור להיות מסומם לגמרי.ובכן,התעוררתי באמצע ואני זוכר עשרות צינורות מונחים בכל אחד משני צדדי,לשם הם היו מחוברים אחד בכל פעם.עכשיו,מה באמת קרה שם? אני לא יודע

קרי:היית מגדיר את עצמך כאילו אתה בעל כוח יוצא דופן,האם הבחנת בשינויים דרסטיים בהתבוננות שלך כלפי המציאות? זאת אומרת
 בגיל 14-בטח קשה לדעת אבל,אתה יודע בדיעבד,אתה חושב שהתפתחת אחרת ובקצב שונה מילדים אחרים,בגלל כל זה?

דאנקן:כן.אני חושב שכן.תמיד הייתי חזק יותר,מהיר יותר ובעל סיבולת,גבוהה יותר מכל מי שהיה בסביבה וזה נכון לגבי כל מי שיצא מהפרוייקטים האלה.זה חלק מהמבנה שנקרא 'סופר חייל'.הם רוצים שה'סופר חייל' יהיה חזק,בעל סיבולת לכאב  וכו' וכו' ועוד ועוד ועוד.זה מה שהם רוצים.

קרי:אתה יכול לספר לנו מה היו היכולות שלך כשהיית בשיא,אם אפשר לקרוא לזה ככה.למה היית מסוגל אז?

דאנקן:את התכונות הגופניות שימרתי,וכמה מן היכולות העל טבעיות שהיו לי.היכולת העל טבעית מתגלה כשהאישיות האולטימטיבית יוצאת החוצה,אחד הדברים שהם עשן זה לתת לנו אישיות אולטימטיבית.אימנו אותנו לטובת זה.יש עדים שראו אותי מפיל שקים כבדים באגרוף אחד.אתה לא אמור להיות מסוגל לעשות את זה.
בברלינגטון וויסקונסין יש מתקן שכבר לא נמצא שם היום שהיה עורך את כל הבדיקות של ספורטאים מקצוענים,קבוצות כדורגל וכל זה.עשו לי שם מדידות של מהירות וכוח ובשלב הזה כוח האגרוף שלי היה שווה למשקל שלי אז-80 קילו.

קרי:על מתי אנחנו מדברים?באיזו שנה זה היה?

דאנקן:ב-1984,באביב של 1984 והבדיקה יצאה עם תוצאה בלתי אפשרית.כוח האגרוף שלי היה כבד ויותר חזק מזה של מתאגרף-על במשקל כבד. כוח הבעיטה של הרגל שלי נמדד אפילו ביותר מזה.מדדו את הבעיטות ברגל ימין שלי ב120 קמ"ש.כוח האגרוף שלי היה מעבר ל810-880 קילו.זה מנתץ גוש בטון

קרי:או.קי ומבחינת היכולות העל טבעיות,מהן היכולות האלה?

דאנקן:היכולות העל טבעיות העקריות שנשמרו באישיות הנוכחית היא האפשרות להיכנס למוחו של מישהו,האפשרות לחזות אירועים לפני ההתרחשות שלהם וכשאני אומר להיכנס למוח של מישהו אני לא מתכוון שאני קורא או שומע את המחשבות שלו,זה יותר לראות תמונות של המחשבות שלהם,מה שאנשים שאני עובד איתם כיום מכנים "ציירת" זה כאלו שאת צמאה וחושבת על משקה מוגז אני אסתכל עליך ואראה פחית קולה.ככה זה קורה.ותכונות כאלה כשהן קיימות בלוחם,בחייל או במתנקש תחשבי על נקודת הזכות שזה נותן לבן אדם.

קרי:אז יש לך כיום זיכרון מוחלט של זמנים שהופיעו אצלך אישיויות אחרות?

דאנקן:כן,ויש לי עדים לכך

דאנקן:תראי,אני לא הייתי אמור לזכור שום דבר מכל אלה עכשיו

קרי:אני מתארת לעצמי

דאנקן:האנשים שמתחילים להיזכר הם לרוב בשנות ה-50 המאוחרות,תחילת שנות ה-60 שלהם.מבוגרים מכדי לעשות משהו עם זה,
זה לא שאני אומר שגיל 60 זה זקן.אבל באירגונים האלה ברגע שאתה בן 60,62 כבר לא רואים אותך ממטר.

קרי:אז בן כמה אתה עכשיו?כי קשה לי לנחש?

דאנקן:אני בן 46.

קרי:אה,אה

דאנקן:כולם אומרים:אתה לא נראה בן 46.זה אחד מהמאפיינים האחרים שיש לנו.

קרי:אריכות ימים?

דאנקן:כן.

קרי:או.קי

דאנקן:רוב האנשים שמקבלים את הזכרונות שלהם בחזרה,ז"א ברגע שמתחילים לצוץ להם זכרונות,הם אותם אלו שהאישיויות הנפרדות שלהם מתחילות להתערבב.כבר אין להם את אישיות מספר אחד ואישיות מספר שתיים בנפרד,הם מתחילים להתמזג האחד בשני ואז עולות הזכרונות מאז,ביחד עם זכרונות מעכשיו,והבן אדם מתחיל להשתגע.

קרי:רוב האנשים?

דאנקן:כן.רוב האנשים האלו שולחים יד בנפשם.ואלו שלא עושים את זה מוצאים את עצמם בבית חולים לחולי נפש.

ביל רייאן:האם זאת אפשרות שהרבה מהאנשים האלה מתוכנתים להתאבד?

דאנקן:כן

ביל:זה סוג של הרס עצמי כשהם כבר לא שימושיים יותר?

דאנקן:כן

קרי:אם כך,במובן מסויים אתה נצחת את המערכת?

דאנקן:כן

קרי:בטח היו לך מאבקים.מה גרם לך להמשיך?מה אתה חושב שאיפשר לך להמשיך?

דאנקן:אחרי תאונת הדרכים עברנו מהאיזור הזה,עברנו לצפון מדינת ניו ג'רזי.לא הייתי אמור להרים שום דבר מעל 2.5 קילו אי-פעם.
לא הייתי אמור להיות מסוגל להרים את הידיים מעל הראש.זו היתה תאונה רצינית.בשתיים בלילה,אני יושב בדירה שלי בניו ג'רזי והקול הזה לוחש לי בראש:"מה לעז...ל הבעיה שלך?מה קורה לך?אתה נמושה.אתה הולך לוותר?היית לוחם כל חייך?קום ותילחם.התחלתי לעשות שכיבות סמיכה באותו לילה.כעבור שנה כבר הייתי בסדר.

קרי:אז בעצם הצלחת לרפא את עצמך מהפציעות שלך?

דאנקן:הפציעה עדיין שם.אני יכול ללכת עכשיו לנויירולוג ולתת לו לעשות לי רנטגן והוא יסתכל עלי ויאמר שאני צריך להיכנס לחדר ניתוח עוד היום.אבל אני מסרב ללכת.הכאב עדיין שם.אני חי בכאבים 24/7 וברור שאם לא הייתי עובר את כל מה שעשו לי בתור ילד בטח שהייתי חי היום עם משככי כאבים באופן קבוע.

קרי:אבל אתה לא

דאנקן:אני לא לוקח כלום.

קרי:אני מסוקרנת.יש לך קעקוע על הזרוע.זה באמת נראה די יפה.זה משהו שעשו לך בויאטנם?

דאנקן:לא.זה היה אמור להיות אחד במינו.זה העיצוב שלי.
12 kids come off the chopper. Yeah, there are still a couple of things. קרי:באמת?

דאנקן:זה משהו שבא לי בחלום

קרי:וואו

דאנקן:ואני עיצבתי אותו

קרי:זה דרקון?

דאנקן:זה דרקון.עשתה לי את זה אומנית קעקועים וזה היה אחד ויחיד במשך שנים ופתאום אני רואה את זה על אחרים.יש אתר עם העבודות שלה באינטרנט.ולפני חצי שנה נכנסתי לוול מארט בצד השני של הרחוב מכל המקומות..וזה הופיע על גב כריכה של ספר.זהה לחלוטין.

קרי:ואתה עיצבת את זה?

דאנקן:ואני עיצבתי אותו

קארי:וואו.מגניב.זה נחמד מאוד.אז,מה קרה בוויאטנם?כי יש לך סיפור מדהים על זה.

דאנקן:עד כמה שידוע לי הייתי בצפון וויאטנם פעמיים.חלק מהזכרונות האלו עדיין לוטה בערפל.כי,כמו שאמרתי אני עדיין ממשיך לגלות דברים כל יום.

קרי:או.קי

דאנקן: פעם כשהייתי בן 12.טוב,אני יודע שאנשים חושבים שזה 1972 אז מדובר בוויאטנם.למעשה זה לא היה בוויאטנם,זה היה בקמבודיה. צוות של חיל הים וצוות נחתים כותר על ידי החמאר רוג' בקמבודיה.הם ביקשו תגבורת לכוח,שיוציא אותם משם.ואני אומר לך בדיוק את מה שנאמר לי ע"י קפטן של חיל הים וקפטן של הנחתים,ברור שיש לי את הזכרונות שלי מזה אבל הן מנקודת המבט האישית שלי, ואני עכשיו מספר לך את זה מנקודת המבט שלהם:"מסוק 'יואי' שחור אחד נוחת.שנים עשר ילדים יוצאים מהמסוק.כן,יש עדיין כמה דברים...(מגיב רגשית)

קרי:קח את הזמן שלך.יש לנו את כל הזמן שבעולם.אני יכולה להבין.

דאנקן:אני יודע,בקיצור...

(לוקח הפסקה ארוכה,מאוד אמוציונלי)

יצאנו מהמסוק,יצרנו חצי מעגל וכולנו החזקנו ידיים.היה...

קרי:כולם היו בנים?

דאנקן:לא

קרי:כל הילדים פחות או יותר באותו הגיל?

דאנקן:כל טווחי הגילאים בין שתיים עשרה לתשע-עשרה.אני הייתי ראש הצוות.החזקנו ידיים,הרמנו את כלי הנשק שלנו והרגנו את כולם.

קרי:את מי הרגתם?

דאנקן:כל חייל של החמאר רוג' בטווח של עשרים מייל.

קרי:איך אתה מסביר שהכוח שלכם היה מסוגל לפגוע בצד השני ולא...

דאנקן:לא הייתי...התפקיד שלי היה ראש הסוללה אבל זה לא אני הייתי זה שעשה את הסיכול הממוקד.

קרי:לא אתם הייתם אלו שכיוונו את הכוח?אתם הייתם הכוח.

דאנקן:מישהו אחר כיוון אותנו.

קרי:האם הילדים שבקבוצה עשו את הכיוונון או אולי מישהו מהילדים שהיה מחוץ לקבוצה?

דאנקן:אחד הילדים האחרים.

קרי:או.קי,הכרת את הילדים האחרים?

דאנקן:אני בקשר עם אחד מהם בימים אלה

קרי:האם זה אדם שמוכן לצאת החוצה עם האינפורמציה או לא?

דאנקן:לא.האחד הזה לא.

קרי:האם הם בכלל מודעים שהם היו חלק מהקבוצה הזו?

דאנקן:כן

קרי:באמת?

דאנקן:כן

קרי:וואו.אנחנו באמת מעריכים את העובדה שאתה משתף אותנו בזה כי זה ללא ספק מאוד חשוב, אנשים לא באמת רוצים לדבר על הצדדים השליליים בכל מה שקשור לשליטה ב"מיינד" אבל ללא ספק זה אחד מדרכי הפעולה של הכוחות שפועלים מאחורי הקלעים ולכן אין שום סיבה להסתיר את זה.

דאנקן:לא מדובר על זה...זה מצחיק.עשיתי הרבה דברים שלא היו בשליטתי ולא ביוזמתי.חלק מהם מוציא ממני תגובה רגשית,חלק לא.חלק מהתגובות שלי הן:"אז מה?" ועל חלק אחר אין לי שליטה ואני עובר תגובה רגשית מסויימת ואז אני שוב בסדר עם זה.אני לא יכול לבכות בפקודה,תאמינו לי,ניסיתי. (צוחק) אבל כמו שזה הוסבר לי זה נשמע לגמרי הגיוני.שנים עשר ילדים.תדמיינו שתיים עשרה בטריות מחוברות ביחד.אם יש לך סוללה אחת לא תקבל כלום,תוסיף עוד אחת -יש איזושהי טלטלה,תוסיף שלוש-תקבל כוויה,תוסיף שתיים עשרה ותתחשמל למוות.זה בעיקרון מה שעשינו.שניים עשר מאיתנו,התחברנו אחד לשני דרך הכל במעין חצי מעגל...במרכז,שם אני הייתי בצורה כזו (מדגים עם הידיים)...כלפי חוץ.זה מה שקרה.

קרי:וכמובן שזה משהו שאימנו אתכם לעשות.האם יש לך איזשהו זיכרון בכלל מהמאמנים שלך?

דאנקן:זוכרת את הגברת מהחנות לחומרי בניין?כן,היא היתה מאוד בולטת בחיי כשהייתי צעיר.הזיכרון הבא שיש לי ממנה הוא בחלוק מעבדה ואני בתוך הבית הזה.תיארו לי אותו כמו בית אחוזה גדול.יש לי כמה רעיונות איפה המקום הזה נמצא או היה פעם,אבל אין לי שום הוכחות.יש לי זיכרון...שאני נמצא במסדרון ויש מרצפות ענקיות בצבע ירוק-לבן בערך 12x12 ברצפה.ואני עושה משהו שכל אחד מאיתנו שם עשה.זה לא שירדנו על ברך אחת,ככה.אנחנו ממש גוחנים על הרצפה.זה לא כל כך הגיוני במובנים מסויימים,אבל לנו זה מאוד הגיוני.אנחנו מכופפים ועומדים על קצה כפות הרגליים שלנו עם הזרועות משוחררות לצדדים,כמעט כמו חיה. במרחק של שלושה מטרים משם יש דלי מים קטן ומה שאני עושה,זה מרים את הדלי ומנסה להפוך אותו ולהניח אותו בזהירות.

קרי:מרים את זה בעזרת המחשבה שלך או עם הידיים?

דאנקן:נכון,בעזרת המחשבה.

קרי:אני מבינה.

דאנקן:ומה שאני עושה,אני מרים אותו,הופך אותו בערך חצי דרך ואז הוא נופל.

אני לא מקבל את זה,ואני מסתכל מסביב והגברת הזו עומדת מאחורי עם הלוח שלה ורושמת דברים ואני מנסה לקבל איזושהי תגובה,מנסה להיות נחמד:"כמעט הצלחתי,כמעט הצלחתי" והיא מסתכלת עלי למטה,רוטנת והולכת משם.לא היה שום דבר נחמד בכל הסיטואציה הזו.

קרי:אז בסדר,סיפרת שלמיטב זכרונך היית פעמיים בויאטנם.מה היתה הפעם השניה?

דאנקן:כל מה שאני זוכר מהפעם השניה זה שהפילו אותנו.המראנו במסוק 'בלק-הוק'.אני מצטער,לא 'בלק-הוק זה היה אירוע אחר אלא 'יואי'.היינו כבר כמה מטרים מעל הקרקע,ירו עלינו אש נ"מ(נגד מטוסים) והפילו אותנו.ואותו קפטין מצי חיל הים שדיברתי עליו מקודם היה מי שמשך אותי החוצה מהמסוק.

קרי:וזה האיש שהיה עד,כפי שסיפרת לתקרית בויאטנם עם הילדים?

דאנקן:הדרך הקלה ביותר לספר לכם עליו-כל המשפחה שלו היתה ב  CIA או.קי?
הוא היה אחד מהמוערכים ביותר והיה לו רקורד של מי שהרג הכי הרבה בויאטנם.אף אחד אחר לא השתווה ליכולות שלו בתור צלף.
ובאותו הזמן הוא היה גם קפטין של ספינת מפרש,כי אני חושב שהוא הוציא חמישה-שבעה סיורים בויאטנם.

קרי:הוא לא היה בבלאגן כמוך?

דאנקן:יש לו כמה זכרונות,אבל לא לרמה שלי יש,או של הבחורים האחרים.

קרי:אז איך נפגשתם שוב?

דאנקן:כשהזכרונות התחילו לחזור אלי,הלכתי לחפש אותו.

קרי:כי זכרת מי הוא היה מגיל 12?

דאנקן:כן.זכרתי את הפנים שלו.ידעתי שסביר שהוא מסתובב בחוגים מסויימים ולכן התחלתי להסתובב במקומות האלה.בסופו של דבר מצאתי אותו וישבנו בארוחת ערב בקזינו והחלפנו סיפורים וכל השאר הוא היסטוריה.

ביל רייאן:האם הוא מוכן לצאת החוצה עם המידע הזה?

דאנקן:כן,הוא מוכן.

ביל:אתה מוכן להכיר בינינו?

דאנקן:כן,בהחלט.

קרי:אז,אתה יכול לספר לנו קצת יותר?אני מתארת לעצמי שהתנסית בתפיסה על חושית מרחוק?

דאנקן:כן,אבל לא הייתי טוב בזה.

קרי:אז עברת אימונים פיזיים,אתה מאוד חד מנטלית.מה היתה הגדרת התפקיד שלך?במיליםאחרות,אמרת שחלק ממכם היו מרגלים בעלי תפיסה על חושית וחלק ממכם לוחמים.

דאנקן:הבעיה שלי,וזה נאמר לי ע"י מביני דבר היא שאני נלחם ביכולות העל חושיות שלי,אני לא נותן להם לזרום.מאיזושהי סיבה אני נלחם בהם,אני חוסם אותם.אני בוגר "פרוייקט טאלנט".

קרי:בן כמה היית אז?

דאנקן:באמצע שנות העשרה המאוחרות.הפכו אותי לחייל בעל יכולות על חושיות.כפי שאמרתי לא הייתי אחד מאותם אנשים ששמים אותם בחדר חשוך והם יכולים לספר מה אוכל פוליטיקאי שנמצא 4000 מייל משם לארוחת בוקר.אני מכיר כמה אנשים שיכולים,אבל לא אני.

קרי:יצא לך להכיר את ג'וזף מקמוניגל?

דאנקן:השם הזה מצלצל לי מוכר.נשאלתי על זה לפני כן אבל אני פשוט לא יכול לאמר בוודאות.

קרי:אז איפה היית מוצב לדעתך?זה לא היה קנטאקי.

דאנקן:לא.לא.יש לי זכרונות משהיה בכמה מתקני-אימונים.אני יודע שהייתי במשך שלוש שנים בסט תומאס,איי הבתולה וזה אומת לי לפני כשלוש שנים אני הולך ופוגש אנשים והם מסתכלים עלי ואומרים:לא ראיתי אותך מאז שהיית ילד

קרי:אני מניחה שמה שאני שואלת הוא שאימנו אותכם ואח"כ איך השתמשו בכם?יש לך רעיון?

דאנקן:אחרי ויאטנאם יש לי כמה זכרונות 'חיים' של כמה התנקשויות שבוצעו.יש לי זכרונות שהייתי בתוך בסיסים צבאיים ואימתתי בוודאות את זה שהייתי בנורפולק וירג'יניה דרך איש צוות רדאר שהיה מוצב שם כשהייתי חלק מהקבוצה והוא יצר איתי קשר כי הוא ראה תמונה שלי ואימת אצלי דברים  שחשבתי שהם רק חלומות/זכרונות והוא סיפר לי על כל אלה בלי שאמרתי לו שום דבר.

קרי:האם שימשת בתור מתנקש?

דאנקן:כן

קרי:איך ביצעת את ההתנקשויות ובאיזה סוג של אנשים מדובר?האם יש לך רעיון?מדובר על אנשים בתקופת המלחמה?

דאנקן:לא

קרי:אלה היו אמריקאים?

דאנקן:חלק,כן.אחד מהם היה אני זוכר בבירור,כי הוא היה האחרון,הפעם האחרונה שעשיתי משהו בשביל הממשלה.הייתי בוושינגטון ויריתי שלושה כדורים בחזה ובלב של איש מודיעין בדרגה בכירה מאוד.

קרי:יש לך זיכרון מודע של זה?

דאנקן:של האחד הזה ספציפית,כן.מעולם לא ידעתי את השם.קיבלתי תמונה,את המטרה ומהם ההרגלים שלו.עשיתי את העבודה וזהו.

קרי:אתה זוכר פעולות מסוג זה שהתרחשו במדינות אחרות?

דאנקן:כן,בצרפת

קרי:בצרפת?

דאנקן:כן

קרי:מעניין

דאנקן:מהזיכרון החי שיש לי וגם הוצגה בפני תמונה שלי יושב בבית קפה ליד מגדל אייפל.אין לי אף זיכרון ברור מתי הייתי בצרפת אבל מישהו הראה לי צילום  1 10X8 בשחור לבן ואני שותה שם משהו מכוס ואדים יוצאים ממנה.אני זוכר שעשיתי עבודה.אבל לא ברור לי מה זה היה.נשלח פיתיון ומה שהאישה הזו היתה צריכה לעשות זה להוציא אותו אל מחוץ לבר בתקווה שיהיה שיכור מספיק ומה שהייתי צריך לעשות זה לחטוף,לתפוס אותו להוציא מידע ממנו ומשם אני כבר לא זוכר

קרי:אתה בטח צופה בסרטים,נכון?

דאנקן:לא ממש.אני לא מסוגל

קרי:יש הרבה אלימות בסרטים בחלק מהסצינות ואני תוהה אם זה יכול לעורר אצלך כמה זכרונות...

דאנקן:יש לזה השפעה כזו.אני אוהב התאבקות.למעשה נהגתי לשלב טכניקות של היאבקות מקצועית בתוך ההוראה שלי כשהייתי מדריך.זו לא האלימות כשלעצמה.הסרט האחרון שצפיתי בו מ'הז'אנר' הזה היה "זהות כפולה",לא יכולתי לעבור את החצי הראשון.אני פשוט עובר שינוי מוחלט.

קרי:אז אתה רואה שינוי גדול באישיות שלך?

דאנקן:יש שינויים.שאלוהים יעזור לכל מי שיצפה איתי בסרט כזה.ובד"כ אני קם והולך משם.סרטי מדע בדיוני לא מפריעים לי,אבל כל מה שכולל את הממשלה,אופרציות סודיות,CIA,NSA,התנקשויות.אני פשוט לא יכול לעמוד בזה.

קרי:יש לך זיכרון ממקומות אחרים מחוץ לכדוה"א?אני יודעת שזו שאלה מוזרה.

דאנקן:לא,למעשה לא.יש דבר אחד שמשותף לכמה מאיתנו וזה פחד עמוק וחשש מכוכב הלכת מאדים.תעלו את הנושא של מאדים בפנינו וזו בדיוק אותה תגובה כמו צפייה באחד מהסרטים האלו.יש משהו במאדים שמשנה את כל ההתיחסות שלנו לאותו הזמן.אני מכיר אדם אחד שחד וחלק אומר לעזוב את מאדים לבדו.לעזוב את זה בשקט.

קרי:כלומר,לעזוב את זה בשקט,לא לדבר על זה?או לא ללכת לשם?

דאנקן:לא ללכת.כי הם מתעסקים שם עם משהו

קרי:על המאדים?

דאנקן:(מהנהן) אממ...

קרי:יש לך עדיין יכולות על חושיות?

דאנקן:בטח

קרי:אז קרוב לוודאי שיש לך מחשבות או אסוציאציות לגבי מאדים,אתה מוכן לדבר על זה?כי אני יודעת שאמרת שאתה סובל לפעמים מכאבי ראש אחרי השיחות האלו כשאתה חושף דברים והולך אחורה בזמן ומדבר על ההיסטוריה שלך

דאנקן:יש לי אחד כזה עכשיו.כאבי ראש הם חלק מהמצב הנתון.זה כאב ראש מזוייף.זה כאב ראש מתוכנת.

קרי:הייתי רוצה לדעת אם ראית איזשהם מכונות מיוחדות?

דאנקן:כן.מתחת לפני האדמה

קרי:ראית שם איזשהם ישויות?

דאנקן:כן.הם בקיפאון

ביל רייאן:מעין שינה מלאכותית (שינה מושרית)?

דאנקן:כן,תודה (מהנהן).

קרי:לא מדובר על בני אדם שנמצאים במצב הזה?

דאנקן:לא

קרי:אלו ישויות אחרות?

דאנקן:הם גבוהים מאוד ויש להם תווי פנים ארוכים.

קרי:הם נראים כמו מצרים?

דאנקן:כן.לא מעט

קרי:דיברת הרבה על כעס בראיון האחרון שנתת באתר שלך

דאנקן:כן

קרי:תוכל לספר לנו מעט על זה?לתאר את זה ואיך אתה מתמודד?

דאנקן:פעם זה היה כעס נטו.כשהזכרונות התחילו לחזור וישבתי והתחלתי לחבר את הכל ביחד,את כל הדברים מגיל שש שנעשו לי,מה שהכריחו אותי לעשות,זה היה כעס אדיר.הדחף הראשוני שלי היה ללכת לוושינגטון די.סי. ופשוט להשתגע.אבל,טוב כמו שאומר הפתגם הישן'אני משוגע,אבל לא טיפש',וכלוחם אימנו אותי לתעל את הכעס,לא לתת לכעס לשלוט בי.וזה מה שהתחלתי לעשות.אז במקום להיות מלא זעם עד כדי כך שלא אוכל לעשות כלום,תיעלתי את הכעס למקום שאני כן יכול לעשות משהו.וככה זה נשאר.

קרי:אז זו הסיבה שהתחלת לכתוב ספרים?

דאנקן:לא.התחלתי לכתוב עבור עצמי,מעין תרפיה כדי להוציא את זה החוצה ומישהו קרא את זה ואמר,זה די טוב אתה צריך להמשיך,וזה מה שעשיתי.

קרי:אתה עומד להוציא ספר חדש?

דאנקן:כן."התעוררות קטלנית"-זה כל הנושאים שדיברנו עליהם כאן פלוס עוד כמה דברים שאין לנו זמן להתייחס אליהם.זה אמור להפוך בהמשך לסרט.מה שתפס אותי לא מוכן.

קרי:זה נפלא.מאוד מרגש

ביל רייאן:במונחים של להביא את הסיפור שלך לקהל הרחב,איזו תוצאה היית מעוניין להשיג?

דאנקן:הייתי רוצה לראות מספיק אנשים מתעוררים,צועדים לוושינגטון ודורשים מהאחראים לתת דין וחשבון.לא הולכת להיות תביעה.זה בסדר,התגברתי על זה לפני שנים.כל מי שהיה מעורב בזה כדאי שיתגבר על כך.רק לדרוש מהם הסבר ולהפסיק עם זה.

ביל:אתה חושב שזה עדיין ממשיך בימינו?

דאנקן:כן,אני בטוח בזה

ביל:האם יש לך מושג או אינפורמציה היכן הפרוייקטים האלו ממשיכים?הם אמרו שבשנות ה-60 היו כאלף ילדים ונשארו רק כ-60?

דאנקן:בשנת 1966 היו אמורים להיות 1000 ילדים שנלקחו שהיו בקבוצה שלי.נשארו רק כ-20 מאיתנו.אני חושב שאני צריך להסביר.החל מגיל 6,7 הכניסו אותנו לחיי הגנה והשרדות,האישיות שלנו היתה מפוצלת,כל ילד נורמלי וכל אדם נורמלי לא היה עושה את הדברים שעשינו בדעה צלולה.אז הם היו צריכים לגרום לנו לפיצול אישיות והיה ברשותם לוח נקי עם אישיות חדשה שלא היה לה סיבות,לא זכויות,לא נכון,לא שגוי.
אז הם עשו מזה את מה שהם רצו שזה יהיה.זו הדרך שהם פיצלו את האישיות שלי.עכשיו,אני לא בטוח,אבל אומר די בוודאות,הם עשו את אותו הדבר בדיוק לאנשים אחרים.אבל לא לכולם ולא באותה דרך.היו טכניקות שונות שהופעלו על ילדים שונים. הדרך שהם תיקשרו איתי כשהייתי ילד:"הנה הטיפולים שלך",כמעט במינוחים רפואיים.תארו לכם להיות בני שש...ומה שמצחיק הוא שאני יכול לתאר את זה עם מעט מאוד רגש כי אלו דברים שקרו לי ולא משהו שאני עשיתי לאחרים:אתה קשור ערום על כסא עץ,הזרועות קשורות החוצה ככה,אתה כבול כאן,וכאן וכאן.קצות האצבעות שלך מופרדות ומחדירים אליהן דברים אז אתה לא יכול לעשות ככה (מעביר את אצבעות כף ידו על השולחן) ואני יודע ששמתם לב לזה,כי ראיתי את זה עובר לכם בראש וראיתי בעיניים שלכם,יש לי חרדה שקשורה לאצבעות כף היד שלי.מה שהם עשו זה שהם החדירו מחטים מתחת לקצות האצבעות,זה קשה מספיק בפני עצמו,אבל תחברו את המחטים הללו לזרם חשמלי ותפעילו את זה...
גיגיות מים הן המקום שהם למעשה הטביעו בו את הבן אדם,ואז מחזירים אותו בחזרה ובמקרה שלי הם עשו את זה בשתי צורות,קשור לכסא והם לוקחים צינור מים ומרססים אותך עד שאתה כבר לא יכול לנשום ואז הם מחזירים אותך בחזרה להכרה.אני זוכר איך הם טבלו לי את הראש...זו הסיבה שאני לא יודע לשחות.

קרי:ומה היתה המטרה של זה?

דאנקן:לגרום כאב.כאב מייסר מה שקורה לך כשהגוף והנפש עוברים כזו כמות של כאב שלא ניתן לסבול,אתה מאבד את ההכרה,אתה מתעלף.הגרמנים הביאו איתם את התרופה הזו.ברגע שהיא מוזרקת לך זה חוסם את הקולטנים (רצפטורים) בגוף.אתה לא יכול להתעלף,אתה אפילו לא יכול להביא את עצמך לאיבוד הכרה,לכן ברגע שהנפש מגיעה למקום שבו היא לא יכולה יותר לשאת את המצב נותרות שתי אפשרויות:להתפצל לתוך אישיות נוספת כדי להציל את עצמך או למות.

קרי:או.קי,אני מבינה.כשהכאב הופך ליותר מדי קשה יש לך את היכולת לשרוד ולהישאר בתפקוד מבחינה מנטלית ולמעשה ללכת למקום אחר.

דאנקן:בדיוק

קרי:ואתה הולך כל כך רחוק למקום אחר עד שאתה יוצר אישיות נפרדת?

דאנקן:בדיוק.אתה יוצר אדם נפרד לחלוטין,והם יכולים לתכנת את האישיות הרצויה עבורם.רגע אחד זה אני וברגע הבא אני מישהו אחר.(נוקש בידיו) עכשיו חזרתי לעצמי.ככה הם רצו את זה.

קרי:ראית את 'המועמד ממנצוריה'?

דאנקן:לא

קרי:אף פעם לא ראית את זה?

דאנקן:לא

קרי:או.קי,אם אני אשתמש במושג הזה אתה תדע למה אני מתכוונת?

דאנקן:כן,אני מבין למה הכוונה ב'מועמד המנצורי',כן.

קרי:אתה יודע על מה מדובר.או.קי. האם יש אפשרות שתוכל להיות מופעל היום ע"י שיחת טלפון?

דאנקן:בפעם האחרונה שעבדתי עבורם ככה זה הלך.קיבלתי שיחת םלפון באמצע הלילה.האם זה יכול לקרות היום?אני לא חושב.הם שרפו את השבב.

קרי:או.קי,אתה חושב שזה הטון או המילים?יש לך רעיון מה מפעיל אותך?אולי זה מוזיקה?

דאנקן:אני חושב שזו קומבינציה ואני חושב שיש יותר מדרך אחת. כדי לפתוח כספת כדאי שיהיה לך שילוב של יותר ממספר אחד כך שמה שנראה לי שהם עשו,הם יצרו...אתה חייב שתהיה לך סדרה של בדיקות,ידיעה שהכל מתפקד כמו שצריך וחייבת להיות איזושהי 'תוכנת אבטחה',שלא יקרה מצב שהאדם צופה בטלוויזיה ופתאום שומע את המילה הנכונה או מה שזה לא יהיה וקם להרוג את כולם,ואז אתה תתחיל לראות את זה קורה בכל מקום.אז חייבת להיות מעין תוכנת הגנה כדי לשמור שזה לא יקרה.

לכן,תמיד חשבתי שמדובר שקומבינציה של מילים,צלילים,מספרים ומה שלא יהיה.

מה שקרה באותו לילה זה שהלכתי לישון.אשתי ואני נכנסנו למיטה.והטלפון מצלצל,אני מרים את השפופרת ומצמיד אותה לאוזן שלי,אחרי לא יותר משלוש שניות אני מנתק,אני קם,מתלבש ויוצא.אני נעלם לשלושה ימים ושלושה לילות.באותו הזמן גרנו בדיוק 20 קילומטר משדה התעופה ששניכם נחתתם בו כדי להגיע לכאן.כשחזרתי שלושה ימים לאחר מכן היו רק 25 קילומטרים נוספים בקילומטראז של המכונית..
אני נסעתי לשדה התעופה.

קרי:אבל אין לך זיכרון לאן הלכת?

דאנקן:טסתי לוושינגטון ועשיתי עבודת התנקשות באותו אדם.

קרי:באיזו שנה זה היה?

דאנקן:1985

קרי:אז זה היה די מזמן

דאנקן:כן.ואני מוכן לספר לשניכם משהו שלא רציתי שיהיה מוקלט.אני יושב במסעדה מכסיקנית,מסעדה נחמדה מאוד בעלת שתי קומות ואני שומע מישהו צוחק.זה היה לפני שהנשיא הנוכחי היה המושל של טקסס.אני מביט לכיוון ורואה את ג'ורג' ג'וניור יושב בבר עם שומרי ראש מהשירות החשאי,שיכור כלוט כשאיש השירות החשאי מנסה להרגיע אותו.אז,קרה הרגע שהתעוררתי (חזרתי לעצמי).אני לא זוכר שנהגתי לשם...ואני מסתכל מסביבי וחושב:איפה אני לעזאזל,מצד שני הוא היה מולי ולי היה דחף חזק להרוג אותו.לחסל.והיה לי אקדח בכיס ומאיזושהי סיבה לא ברורה נלחמתי בדחף החזק הזה ולא הרגתי אותו.

קרי:בוא נשאל את זה ככה,אתה זוכר מיהו עכשיו,אבל אז לא היית מודע מי האיש הזה?

דאנקן:באותו הזמן לא היה לי מושג מי הוא.ישבתי שם ומתישהו מאוחר יותר אני צופה בחדשות,ונאמר שם שהמושל בוש מגיש את מועמדותו לנשיאות ואני מסתכל עליו וחושב ,אלוהים אדירים...

ביל:זה היה לפני שהוא נהפך לנשיא?

דאנקן:כן

ביל:אני מבין

דאנקן:כמה שנים קודם לכן

ביל:אז,בהקשר הזה אולי זה הגיוני יותר?

דאנקן:כן,וזה גם מפחיד יותר.

קרי:מה לגבי בסיסים מתחת לפני האדמה?חושב שהיית אי פעם במקום כזה?היית אי פעם בבסיס תת קרקעי

דאנקן:אני יודע איפה יש אחד,ממש כאן במדינה הזאת.כשהייתי בשנות העשרה המאוחרות שלי,ככל שאני זוכר בית החווה שגרנו בו היה ממוקם בעמק והיו שם כבישים מתפתלים לכל אורך העמק.יכולתי לרוץ חמישה מייל בעליות וירידות שם בהרים באחד מהכבישים המובילים.
היו שם איזורי מכרות.יום אחד אני רץ שם באיזור והחלטתי לרדת למטה מהגבעה כדי להעיף מבט מסביב.ברגע שירדתי אני מרגיש את האדמה רועדת,מייד נשכבתי ושמתי את האוזן על הקרקע,כמו שסבא שלי לימד אותי לעשות,אני קם ושומע קול קטן אומר:"עוף מכאן מייד" ובעוד אני רץ בחזרה כל הדרך במעלה הגבעה אני שומע מסוק נוחת.לא חזרתי לשם יותר אבל כמה ימים לאחר מכן קרו שני דברים בבת אחת.לאבא שלי היה חבר.השם שלו היה פול פרסטון.פול פרסטון היה מישהו,והוא עדיין,שהייתי לוקח את חייו בלי לחשוב פעמיים.לא איכפת לי להגיד את זה.כשהייתי בן 14 התכוננו לצאת לעבוד בשדות,היה לנו משק ואני עבדתי על הטרקטור.גרנו מעל דרך עפר,מרחק של קילומטר וחצי מהכביש הראשי,ויכולתי להרגיש רכב מתקרב אלינו לפני שהיה בחצי הדרך במעלה הכביש.עצרתי להסתכל החוצה וראיתי טנדר אפרפר-כסוף מתקרב אל השביל,רכב חדש ועליו אנטנה UHF אף פעם לא ראיתי דבר כזה.שוב,מדובר על קנטאקי באמצע שנות ה-70 לאף אחד לא היה שם אמצעים כאלו.זה היה לפני הבום של 'תקופת הפחם',לפני משבר האנרגיה.לפני שאנשים הרוויחו 20 דולר לשעה,אנשים אז היו ברי מזל להרוויח את שכר המינימום.או.קי,אז הבחור הזה יוצא מהרכב ושמתי לב שהיה לו רישיון מטקסס.שמעתי את אבא שלי נוהג לדבר על הבחור הזה,מספר שהם היו חברי ילדות,וזה אומת לי מאוחר יותר,שהם היו ביחד ב-CIA  ושפול פרסטון היה מפקד התחנה ביותר מאיזור אחד.
הוא יוצא החוצה מהטנדר וקורא לי בשמי.מעולם לא פגשתי אותו לפני כן ועלו לי בראש שתי מחשבות:האחת היתה לרוץ,כי האיש הוא צרות צרורות,האיש הזה מסוכן,צריך לברוח משם.השניה היתה להוציא אותו משם ולהרוג אותו לפני שהוא יהרוג אותי.הייתי רק בן 14,השיער שלי היה ארוך יותר מעכשיו .אבא שלי יצא מהבית והם עשו לחיצות ידיים,טפיחות על הגב,חיבוק של גברים וכל הקטע הזה.מר פרסטון מסתכל על אבא שלי ואומר שהם צריכים לדבר.ההתנהגות של אבא שלי משתנה ואז הם נעלמים לזמן של 20 דקות,ובמשך הזמן הזה אני סוחב כלים,מנסה להזיז את הטרקטור,לחרוש את השדה,כל מני דברים כאלה.
20-30 דקות אח"כ פול פרסטון יוצא מהבית.הוא לא מדבר איתי,הוא במצב רוח רע,נכנס לרכב ונוסע.בקושי ראיתי את אבא שלי במשך אותו יום וזה היה שעות הבוקר המוקדמות כשעדיין קריר,אתה לא רוצה להיות בקרבתו במשך היום.הוא היה אירי אמיתי,נוח להתרגז.באותו הלילה,טוב,אמא שלי נהגה לשבת על המרפסת הקדמית בלילה ואני ישנתי בקומה למעלה.היא נכנסה לבית בסביבות עשר או אחת עשרה בלילה וצורחת על אבא שלי שיש משהו מעל הבית ועד שהוא יצא החוצה זה כבר נעלם.ואני יכולתי לשמוע את כל השיחה.היא אמרה שזה היה גדול יותר מכל הבית והיה מוקף אורות מכל צדדיו.אני לא ידעתי שום דבר על עבמ"ים אז,לא ידעתי כלום על זה,הבנתי בחקלאות,
אומנויות לחימה,ידעתי איך להילחם,לעקוב אחרי משהו,לצוד וכ'ו וכ'ו.לא ידעתי שום דבר על זה.ובלילה שלאחר מכן זה קרה שוב.
ביום השלישי משהו קורה לי.
כל הזמן אני עובד ומתאמן,עובד ומתאמן,במשך 12 שעות כל יום.עבדתי אז קשה יותר מאי פעם בעבר.אני חושב שההגיון אומר שהלכתי לישון מוקדם.זה בדיוק מה שעשיתי,הלכתי לישון מוקדם באותו הלילה נכנסתי למיטה,שכבתי שם אני לא יודע כמה זמן,אבל אני מרגיש כאילו אני עולה באש.התעוררתי למרי כשאני לא יכול לזוז.כל מה שאני יכול לעשות זה לפקוח את העיניים.הקומה העליונה מוצפת אור ואני יכול לראות דמות עומדת ליד המיטה שלי.אני רואה את הזרועות,אני רואה את הרגליים וזהו זה.ואני יודע שזה מדבר אלי,זה אומר לי משהו והדבר הבא שקורה הוא שאבא שלי מטלטל אותי בכתפיים  ביחד עם האחים שלי כי הוא ראה את האור וחשב שהקומה העליונה עולה באש.זה כל מה שאני זוכר.אני לא זוכר אח"כ כלום עד גיל שמונה עשרה

קרי:כלומר,אין לך שום זיכרון בין גיל ארבע-עשרה ועד גיל שמונה-עשרה?

דאנקן:זה כל מה שיכולתי לראות,טורסו,שתי זרועות,שתי רגליים וראש,הראש לא היה מוארך אלא בצורה של ראש רגיל אני מעריך את הגובה מעל מטר שמונים,הוא היה לבן,גוון חיוור מאוד של לבן.אני מקשר את כל הדברים הללו ביחד.את הביקור של פול פרסטון,החללית מעל הבית ובתוך חדר השינה שלי,כל אלה הולכים ביחד.

קרי:ואולי גם הכעס של אבא שלך?

דאנקן:כן.אני חושב שאולי הוא חשב משום מה שאני פטור מזה ומאיזושהי סיבה פול פרסטון הגיע ואמר לא.אני לא חושב שהיתה לו בחירה בעניין.הכעס היחידי שיש לי עליהם הוא שלא באו ואמרו לי משהו,במיוחד אחרי שאני כבר מבוגר ומתחילים לצוץ אצלי זכרונות ואני תוהה מה זה אומר?אני יודע שזה לא מה שקרה.משהו לא היה בסדר.אני חושב שמגיעה לי תשובה יותר רצינית מ"אני לא יכול להגיד לך" ואח"כ לעזוב.הדבר הראשון שעשיתי כשהתחלתי להיזכר היה לחפש את החברים הישנים.ואז שאלתי אותם:"במהלך השנה הזו 1973,1974,1975 איפה היינו?מה עשיתם אז? יש לי זכרונות של דברים שעשינו,מכל אחד מהם,ואני אמרתי  'עשינו את זה','אני זוכר את זה' והם הגיבו ב:"איך אתה יכול לזכור,אתה לא היית כאן" ובחור אחד אפילו הרחיק לכת וסיפר:"הלכנו עד לחווה יום אחד כדי לאסוף אותך ולראות אם אתה רוצה לבוא,לא שמענו ממך כלום ואבא שלך גירש אותנו." אלו היו זכרונות כוזבים.זכרונות שהיו לי של קמפינג,של טיולים למחלבה,אתם יודעים.דברים כאלה היו מושתלים.

קרי:עוד דבר שכתבת עליו הוא שיש לך יד אחת מוזרה?

דאנקן:את צודקת.כן,השתל נמצא כאן (מצביע על האיזור העליון של הכתף) אני יודע שזה שם משתי סיבות ספציפיות.אחת-היה בחור ששם לי מכשיר מעל וגילה את זה ושתיים-זה מגרד.ומה שזה...אני קורא לזה 'התגבר'-כי זה משפר עוצמה פיזית ומהירות.זה כאילו שיש חוטים שיוצאים מתוך זה אל עבר האצבעות.וזה רק ביד הזו.זה לא בכל הגוף.ביד הזו חבטתי בהרבה שקים כבדים.למען האמת היה מקרה שבו תפסתי בחור שהיה כבד ממני ב-40 פאונד והנפתי אותו כשהרגליים שלו באוויר וכשהבנתי מה אני עושה שמטתי אותו לקרקע.אני לא יודע מדעית איך זה פועל,באמת שלא,אבל אני יודע שזה מתחיל לפעול במצבים של "הילחם או ברח".כשמתעוררת סכנה זה מתעורר לחיים,התגברות של האנרגיה..

כן,זה ממש הפחיד אותי כשזה קרה.עבדתי בזמנו בלקסינגטון,המקום נקרא באותה עת "מטבח הקהילה" .זה לא היה מטבח,זה היה מעין בית תמחוי לחסרי בית,לעניים,משהו כזה.היה שם משרד רופא,משרד לשירותים חברתיים,מקלחות,מלתחות וכל זה.אבל זה היה גם מקום מפלט עבור סוחרי סמים,נרקומנים,מתעללים אנסים ורוצחים,איך שתקראו לזה,כולם באו לשם.יכלו להיות שם בין שישים למאה אנשים בבת אחת ואני הייתי האחראי על הביטחון ופרצה קטטה,לא משהו רציני.היו לנו בין שלוש לארבע קרבות ביום,בסדר אבל בזו היו שתי בנות שהשתתפו בזה.הן נלחמו גרוע יותר מהגברים.השותף שלי החזיק אחת מהן ואני החזקתי את השניה וכשאני אומר החזקתי אני מתכוון שפשוט ישבתי שם ותפסתי אותה ביד אחת.היא עשתה על זה צחוק והדבר הבא שאני זוכר הוא שאני מסתכל למעלה ורואה איש גדול מאוד עומד מעלי ויש איתו שלושה -ארבעה חברים והוא צועק לעברי:"אני סופר לך לאט עד כך וכך  לרדת ממנה או שאני הולך להחטיף לך"אני משתנה.בדרך כלל הייתי פשוט מתגלגל הצידה,קם,מתחיל לקלל אותובחזרה,זורק אותו החוצה מהדלת,אבל לא.קמתי והתחלתי להכות אותו.עדים לתקרית אמרו שהיכתי לא פעם אחת אלא עשר פעמים תוך שניות.זה שבר לו את הצוואר.הצוואר שלו היה עבה כמו הרגליים שלי וזה פשוט שבר לו את הצוואר.ובכן,כשזה קרה כל המקום כולו השתגע.חצי מהם התקרבו אלי ולשותף שלי והחצי השני השתמש בזה כתירוץ כדי להתנפל על מי שהם לא אוהבים.
ואז בזמנים האלה קורה משהו שאני לא יכול להסביר.זה כאילו אני יוצא ממסגרת חלל וזמן.הכל הפך לשחור לבן,הכל נע בהילוך איטי.זה כאילו יש לי את כל הזמן שבעולם להגיע מנקודה א' לנקודה ב' והבחור הזה לא זז וזה נראה כאילו אני הולך בם בם בם אנשים נופלים.ואז אוחזים בי.הבחור הזה תופס אותי בגרון ואני זורק את עצמי הצידה,מטיח את כפות הידיים שלי למטה,פשוט מטיח אותם וצורח בתוך המוח  שלי.הבחור קם בחזרה.אני שוב לא נוגע בו.וכשזה קרה הסתיים הקרב כולו.אני עומד שם ומסתכל מסביב ואני מודע פתאום לכך שכולם בוהים בי.מתישהו במהלך הזמן הזה קראתי למשטרה.אז הנה מגיעים השוטרים,מגיעים האמבולנסים,החובשים.ואני דיברתי עם אחד מהשוטרים כדי לתת עדות חצי מהאנשים נלקחו לבית החולים ואת החצי השני עצרו וחלק נלקחו לכלא.ואני הלכתי לבר הקרוב ביותר שיכולתי למצוא וישבתי שם כי לא ידעתי מה לעשות.ידעתי שמשהו קרה ידעתי שזה אמיתי כי אנשים באו אלי ואמרו "מה עשית?""איך עשית את זה?" ואין לי תשובה בשבילכם.אני לא יודע.

קרי:באיזו שנה זה היה?

דאנקן:1989 או 1990.אני מנסה...עבדתי בכל כך הרבה עבודות באותו הזמן,באותן שנים,וזה משהו אחר שנאמר לי שמאפיין אותנו-כל אלה שייצאו מהמבצעים החשאיים.תמיד הייתי מרגיש שהעבודה הנוכחית היא הדבר הטוב ביותר מאז הלחם הפרוס ככה במשך כמה חודשים ואז פתאום המנהל או האחראי היה מגיע,מוצא משהו לא טוב ואנחנו מפוטרים.גיליתי במהלך השנים שזה לא דבר ייחודי לי.הם רוצים להשאיר אותך צעד אחד מעל לקו העוני,לשמור שהמוח שלך יהיה עסוק בדברים אחרים.

קרי:נכון,חיי השרדות יומיומיים כדי שלא תוכל ללכת רחוק אל תןך הזיכרון שלך,של הדברים.

דאנקן:ויש גם סיבה נוספת לזה וזה נאמר לי על ידי יותר מבן אדם אחד.מי מקשיב למישהו שאין לו כסף?כולם מקשיבים לבעלי האמצעים ואני חושב ששתי הסיבות האלה הולכות ביחד,ככה שזה מה שזה.

ביל:יש איזושהי תקרית שגם עליה סיפרת ותיארת כסוג של טלפורטציה (העברת חפצים או אנשים באמצעות כוח המחשבה בלבד) שבו עברת דרך קיר,והיה לך עד על זה.

דאנקן:כן,בהחלט

ביל:מה אתה זוכר מזה?

דאנקן:אני נחרד בכל פעם שאני חושב על זה.זה היה בבית באוקלוהומה ועזרתי לידידה שלי לעבור דירה ואני הייתי באחד מחדרי השינה והיא היתה במטבח.בשביל להגיע מהמיטה לדלת הכניסה היה צריך לרדת למטה,לחצות את הבית,לרדת עוד,ושוב לחצות בקיצור,כברת דרך.אז כמו שאמרתי היא היתה במטבח בקו ישר.מטבח,סלון,דלת כניסה אין דלתות בין לבין,היא קראה והיתה עסוקה במטבח ואני שקוע בשינה עמוקה והבן הצעיר שלה התחיל לצרוח,קם,הלך אל דלת הכניסה וניסה לצאת.השעה 0200 או 0300 לפנות בוקר.היא קפצה והתחילה לרוץ כדי להשיג אותו.אני שומע את הצעקה ואני זוכר שהתרוממתי על כתף אחת במחשבה לראות את הילד מגיע לדלת ויוצא החוצה.היא אמרה שיצאתי מולה דרך הקיר וכל מה שהיא יכלה לעשות היה לעצור ולהגיד:וואו"! ואני חושב מה היה קורה אם הייתי קופא בתוך הקיר.זה היה יכול להיות כיף.
סבא שלי,אבא של אמא שלי,היה צ'ירוקי אותנטי והוא נתן לי את השם 'נוצה אפורה',פעם אחת שאלתי אותו:"סבא,מה הכוונה בשם הזה?"והוא ענה:"אתה אדם שבאמצע" והיה לו מבטא ושאלתי אותו למה הוא מתכוון והוא אמר:"אתה הולך בין שני עולמות"-וזה לפני שידעתי איזשהו משהו על משהו. חזיתי את אירוע ה11 בספטמבר שבועיים לפני שזה קרה,כתבתי על זה באיזה מקום באינטרנט וצחקו עלי.גרתי אז בדלוואר,ממש על החוף המזרחי במרחק הליכה מחוף הים.היה לי טיול מתוכנן לבוסטון.כמה ימים לפני הטיול,שהיינו אמורים לנהוג בו ברכב,אני מקבל טלפון וזה קול דיגיטלי מתכתי והוא אומר:"תדחה את הנסיעה שלך" שני ימים לפני הטיול פלוס-מינוס יום אחד לכאן או לכאן "הולך להיות משהו גדול בניו יורק ואתה לא רוצה להיות שם..

קרי:היו לך נבואות אחרות שלא התממשו עדיין?

דאנקן:כן.ראיתי את המדינה הזאת נחצית כמעט לשניים.שוב,אני גר בדלוואר ושכבתי לנוח.זה היה אחד מאותם פעמים שבו רגע אחד אני כאן וברגע הבא אני כאן,מביט למטה אל ארה"ב.זה היה לפני שידעתי על הסופר וולקנו וכל זה,אבל ראיתי את האיזור הזה שעולה לכיוון קנדה ומגיע  למטה עד מכסיקו,כל איזור מערב המדינה נחצה לשניים ונפרד משאר ארה"ב ואני רואה נהר של אש זורם כל הדרך למטה.

קרי:והיה לך איזה "חלון זמן" עבור זה?

דאנקן:בקרוב,מאוד בקרוב

קרי:אז עשית תוכניות עבורך ועבור המשפחה בעקבות מה שאתה חולם או רואה?

דאנקן:כן

קרי:מצאת לכם מקום בטוח?

דאנקן:באמת שלא יהיה מקום שיהיה בטוח.המוכנות הטובה ביותר שאני מכיר היא המסוגלות להיות נייד.לא יהיה אף מקום מוגן.
התחלתי להיחשף לציבור כשגרתי בדלוואר אחרי ניסיון ההתנקשות בחיי

קרי:מתי זה היה בערך?

דאנקן:ב-2002.היו דברים אחרים שקרו לי אבל לא חיברתי בניהם.עכשיו אני עושה את זה.יצאתי לרוץ וזה היה בתקופת החורף ואני שומע אופנוע.אופנוע?הייתם פעם בחוף המזרחי בחורף כשהרוח נושבת?הכל קפוא.ואני רץ בחוץ ושומע נהמת אופנוע והאוזניים עומדות,השיער מתחיל להזדקר ואני עובר מריצה מאסיבית לריצה קלה-ג'וגינג ואני רואה את האופנוע בצבע שחור מוצק,שני רוכבים לבושים בשחור עם מסכות שחורות אטומות.אני פונה לכיוון הזה והם פונים לכיוון הזה.הכל בקצב כל כך איטי,אני מתקשה להבין איך הם שומרים על שיווי משקל וכשהם מתקרבים אלי,רצים לי בראש תסריטים.אני לובש משקוליות בקרסול ובפרק כף היד.טוב,אני מחכה לראות אקדח.אז אני מתכנן:זה יבוא מכאן,אני הולך לזרוק את זה,לגלגל קדימה,לבעוט בגלגל האחורי,לנסות ולהשיג יתרון.כל זה עובר לי בראש.
הבחור פותח את המעיל שלו-זה הרוכב.כל מה שאני רואה הן שתי אצבעות,הוא מכוון אותן אלי ככה (מסמן עם היד כאילו יורה באקדח) ומחזיר את היד למקום.ואני חושב-זו רק אזהרה,או.קי,והם המשיכו באיטיות במורד הכביש לכיוון צפון.לא יכולתי להמשיך עשרה צעדים,הייתי צריך להקיא,הרגשתי עצבנות ואי שקט,הייתי צריך לזחול הביתה.הייתי חולה במשך שלושה ימים,בסופו של דבר נאלצתי ללכת לרופא והוא אמר שהיה לי איזשהו זיהום ויראלי לא ידוע. הוא כן ירה בי...רק לא עם אקדח.
***********************************************************************************
חצי מהאנשים ששומעים מה יש לי להגיד,מקשיבים ואומרים "איזה ערימה של גללים.כל כך הרבה בולשיט,אין מצב שמשהו מזה נכון" וכ'ו וכ'ו.טוב,אני אענה לזה כמו בתשובה שנתתי למישהו בתוכנית רדיו לילה אחד,הלוואי שזה היה נכון,הייתי שמח לקחת גלולה כל יום ושיהיו לי חיים נחמדים.אבל אני לא יכול כי זה אכן קרה ולי בעצמי אין את כל הסיפור וייתכן שאף פעם אני לא אדע את הכל.
מה שקרה לי,ואני סיפרתי על האישיות המפוצלת,זה רק קצה הקרחון.
או.קי,אני זוכר את המכות,את זה שנזרקתי ערום לתוך מקפיא,חדר קירור גדול,כי לא עשיתי משהו נכון,אבל זה לא רק אני אלא לכל אחד מאיתנו בקבוצה הזו ודברים מהסוג הזה לא אמורים לקרות.אנחנו מחשיבים את עצמנו כחברה מתורבתת וחופשית.אין בזה שום דבר תרבותי.אין בזה שום דבר חופשי.הכוח הוא במספרים הייתי רוצה לראות,כלומר,בחייכם:היו כבר מיליון אנשים שצעדו לוושינגטון בתגובה למישהו שהממשלה צחקה עליו,למה אנחנו לא יכולים לעשות את אותו הדבר?הדברים האלו חייבים להיפסק,אנשים!כמו שאמרתי אנחנו אמורים לחיות בחברה חופשית ומתורבתת.ואנחנו לא.כשהם יכולים לבוא ולקחת אותך בתור ילד,להפוך אותך לרוצח,להשתמש בך ולנצל אותך לצרכיהם וכשסיימו איתך הם זורקים אותך.ואתם שאלתם מקודם מה הדבר האחד שהייתי רוצה לראות כתוצאה מהחשיפה שלי כאן או במקומות אחרים:אני רוצה לשבת בכסא,ממש כמו זה בוושינגטון די.סי אל מול כל הסנאט ולדרוש תשובות.הייתי עושה את זה בשניה.אני לא ביישן.

 




תמוך בפרויקט קמלוט באמצעות תרומה

Donate

אנו מודים לך על תרומתך
נדיבותך מסייעת לנו להמשיך בעבודתנו

ביל רייאן

bill@projectavalon.net


unique visits